בסוף שנת 2006, הגיע מספר הרכבים הפרטיים המשוער בבייג'ין ל-2.8 מיליון, כשמידי יום עולים על הכביש כ- 1000 רכבים חדשים. בכדי להפחית את רמת זיהום האוויר ולמנוע את פקקיי התנועה בעת המשחקים האולימפיים, החליטה הוועדה העירונית לענייני תחבורה על הורדה של כמיליון רכבים מהכביש. שנה לפני טקס הפתיחה, הכריזה רשות עיריית בייג'ין על תרגיל אולימפי רחב היקף: ארבעה ימים בהם נאסרו 50% מהרכבים הפרטיים פרטיים לנסוע בכביש. האיסור הוחל על בעלי מספרי רכב זוגיים ואי זוגיים לסירוגין, יומיים בסה”כ לכל רכב. צמתים ראשיים ופחות ראשיים אוישו בניידות,ונהגים שעברו על החוק נקנסו.

התרגיל הסתיים ביום שני בערב. איך היה? היחידה העירונית המפקחת על איכות הסביבה מסרה שרמת החלקיקים הרעילים בעלי השפעה המזיקה לבריאות בצורה ישירה (IPM) היתה 93.5 בממוצע במשך ארבעת הימים. יום לפני המבצע, הייתה רמת החלקיקים 116. מומחים טוענים שהורדה של כ- 1.3 מיליון מכוניות מהכביש באופן קבוע, עלולה להפחית את פליטת המכוניות הרעילה בכ- 40%.

השינוי המשמעותי יותר, היה הקלת העומס בדרכים והתנועה זורמת בכבישים מרכזיים. מעל 75% מתוך כלל הרכבים שהורדו מהכביש היו בשירות ממשלתי כלשהו. נהגי המוניות בעיר נהנו מיום עבודה עמוס ופחות המתנה בדרכים. מספר תאונות הדרכים אף הוא ירד. "...כל עוד זה זמני, 4 ימים, ולמען האולימפיאדה, אנו מוכנים לתמוך במאמץ", דיווח מנהל מועדון רכבי POLO לעיתון מקומי .

התושבים נהנו מהתנועה הזורמת, אך לא שבעו נחת מהעומס בתחבורה הציבורית, והתורים הארוכים - למרות התגבור לאור התרגיל. לאוהבי הנוחות לקח מעל חצי שעה להשיג מונית בשעות העומס. איתרע מזלם של התושבים, ולמרות מספר המכוניות המוגבל, השמיים לא האירו פנים והאפרוריות מעל פני העיר לא נעלמה. בייגי'ן מוקפת הרים, ובהיעדר תנאי מזג אוויר שיסייעו להתפוגגות החלקיקים המזהמים, האובך לא הסכים להתפנות.

התרגיל הראה שהעיר בהחלט יכולה (אם היא רק רוצה) להמשיך לצמוח ולגדול, תוך שמירה על איכות החיים והסביבה. אך ארבעה ימים אין די בהם בכדי לנקות את הזיהום המכסה את העיר ולהגן על התושבים מנזק בריאותי. עם העלייה החדה במספר כלי הרכב, ריבוי אתרי הבנייה, וזיהום תעשייתי מפרוורי העיר, מן הראוי שייקבעו סטנדרטים חדשים, ושמישהו יקפיד לאכוף אותם. האולימפיאדה מהווה קטליזטור לשיפור תנאי הסביבה, אך מעבר לכך, בניית תשתית עירונית לטווח הארוך והקניית מודעות ציבורית למען שיפור איכות החיים צריכה להיות היעד גם עבור הדור הבא ולא רק עד 2008.

הייתי קצת מופתע מהעובדה שהתוכנית מכוונת לילדים בגילאי טרום בית ספר שבמקום לצפות בדודידו או מיכל ינאי (סלחו לי, אני לא כל כך מעודכן), נאלצים לצפות במעלליהם של חיילים יפנים שלומיאלים במלחמת העולם השנייה. צפיתי כבר מספר רב של פעמים בסרטים דומים שמיועדים לקהל מבוגר יותר: קצין יפני אכזר עם שפם, עוזרו הממושקף והטיפש – עם שפם, חיילי צבא השיחרור הגיבורים וכפריים הפשוטים והאמיצים, שבדרכי תחבולות משפילים את היפנים עם השפם ומקדמים את צבא השיחרור בדרך לניצחון. הבדלים היחידים בין גירסאת המבוגרים וזו של הילדים היא שאחת מצוירת ובה הכוכבים הם ילדים – כל היתר זהה ב-100%.

כשבועיים לפני הצפייה ב-"חייל הפלא הקטן בהתנגדותו ליפנים" ליוויתי עמיתה לעבודה לקניות ברשת סופר מרקטים שכונתיים בעלת מעל ל-50 סניפים בעיר שבה אני מתגורר. בעודנו ממתינים בסבלנות בתור לא יכלתי שלא לשים לב לשיר שהתנגן ברקע: "אם לא הייתה המפלגה הקומומניסטית, לא הייתה סין החדשה". תירגמתי את מילות הפיזמון לעמיתתי שגיחכה כמו אומרת: "קומוניסטים, נשארים קומוניסטים", בתור יוצאת הגוש המזרחי לשעבר, היא כנראה ידעה על מה היא מדברת.

הנקודה הבולטת בדברי שמעל, מלבד השפם, היא המגמתיות והיד המכוונת בתכני הטלוויזיה, הרדיו, האינטרנט ואף השירים שמשמיעים בחנוית שבהם אתם, או בעצם הסינים, קונים. עיזרו לי לערוך סקר כמותי ושאלו בבקשה את הסינים הקרובים למקום מגוריכם האם הם מרגישים בתעמולה מסוג כלשהוא – אני סמוך ובטוח ש-90% מהעונים יאמרו לאו. אינני כותב מנקודה ביקורתית כלשהיא אלא מנקודת הקרקע, או אם להשתמש במונחי יום הדין, Ground Zero.

בשבוע שעבר ביקרתי ביפן ונכנסתי לויכוח חסר משמעות עם בחורה יפנית שעסק בתוצאות מלחמת העולם השניה בחזית הסינית. ניסיתי להסביר לה את נקודת המבט הסינית שמבקשת התנצלות פומבית לכל זוועות המלחמה. הבחורה טענה שהממשלה היפנית כבר התנצלה מספר פעמים רק שבסין לא מספרים זאת. היא עוד סיפרה לי שסבא שלה הוצב בסין בזמן המלחמה והוא סיפר לה שקרו שם דברים נוראים והוא אינו מבין כיצד היפנים התגלגלו לעשות מעשים שכאלו. כשסיפרתי לה על תוכנית הילדים מלמעלה עמדו דמעות בעיניה, היא לא הבינה עד כמה עמוקה השינאה בסין ועד כמה דואג הממשל לשמר אותה. כשהראיתי לה את התמונות, הדמעות הפכו לבכי.

ואצלינו בארץ שכולם בה חכמים, כך מספרים לי נהגי המוניות הסינים, כבר מזמן נעלמו להם סיפרי חסמב"ה, שלא להזכיר את חנה סנש וסיפורי גבורה אחרים. הילדים של ה-PLAY STATION כבר לא ידעו מה מסתתר במערה החשמלית ומיהו אלימלך זורקין. האנגלים הם האלו עם הלחיים האדומות והכדורגל הנחמד ואילו הגרמנים הם עם של בלונדיניות בעלות קישורי משחק מעולים, והיפנים? הם נשארו אותם גמדים משופמים שיש להכות, להשפיל ולא, עדיין לא לסלוח.

ראשיתו של "שבוע הזהב" בשנת 2000. הרעיון היה להעניק ימי חופשה בתשלום לעובדים, כדי להעלות את רמת החיים בקרב התושבים, אך גם לאפשר חופשה ארוכה, במטרה לעודד את הצריכה הפרטית, במקום בו זו נמוכה באופן יחסי מאשר במדינות אחרות. עם הזמן, החלו לעלות טענות שונות לגבי החופשה, בעיקר בשל אורכה ופגיעתה בהתנהלות השוטפת של הכלכלה, המושבתת כמעט לחלוטין בימים שלפני ה"חגים" ובמהלכם.

ההשפעה השלילית של "שבועות הזהב" כל כך משמעותית, שבשנת 2006, בכינוס הועידה הפוליטית המייעצת למפלגה הקומוניסטית (גורם המתפקד כיועץ ממשלתי) הועלו הצעות לבטלם בטענה שיוצא שכרם בהפסדם – ההשפעה על ההוצאה הפרטית זניחה, ויתרה מכך – בשל אריכותה, החופשה משתקת את המסחר בתוך המדינה ואת המסחר הבינלאומי, שתופס בימינו מקום מרכזי בפעילותה הכלכלית של סין. בנוסף, ההשפעה חורגת מגבולות המגזר העסקי. מיליוני אזרחים נמצאים בתנועה בימי החג גורמים לעומס יתר על תשתית התחבורה הפנים-ארצית. ביום האחרון של חופשת ראש השנה הסיני השנה, נרשמה תנועת שיא של 57 מיליון נוסעים.

בשבועות האחרונים שוב תפסו "שבועות הזהב" כותרות בסין כאשר דיקן הפקולטה לתיירות באוניברסיטת בייג'ינג, ז'אנג חואי, אישר שהממשלה מתכוונת לאמץ מסקנות מומחים בתחום התיירות הקוראות לבטל את החופשה הארוכה ולהמירה בחופשות אחרות, קצרות יותר. מהלך זה צפוי לתת חופש בחירה רחב יותר לעובדים באשר לחופשותיהם, ולהגדיל את אחריות המעסיקים כלפי העובדים, במיוחד לאור חשיפתן בתקשורת הסינית של פרשיות ניצול עובדים בתקופה האחרונה.

אבל עד ש"שבועות הזהב" יבוטלו יש זמן, כך שלא תפסיקו לשמוע כל כך מהר את הביטוי "אחרי החגים". צפויות לפחות עוד שנתיים עד שהרפורמה תאושר ותצא לפועל, ובנוסף, שבוע הזהב של חופשת השנה הסיני לא צפוי להתבטל בכל מקרה.

אז נתחיל מההתחלה. לפני 510 שנה, ב-8 ליולי, 1497 יצא החוקר הפורטוגלי ואסקו דה גמה בראשות קבוצה של ארבע אניות מסחר\מלחמה לכיוון הודו. דה גמה ירד מפורטוגל לאורך חופה המערבי של אפריקה, חתך מזרחה וצפונה לאורך חציו הדרומי של צידה המזרחי של היבשת ומשם חתך מזרחה לכיוון חופה הדרום-מערבי של הודו. בדרך, דה גמה נאלץ להתחפש למוסלמי בכדי לחסוך לעצמו עימותים אלימים עם כמה מהעמים המוסלמיים שישבו בחלקים נרחבים מאפריקה. לא תמיד זה עזר. את מוזמביק דה גמה וחבורתו עזבו ביריות תותחים, לאחר שהסולטאן לא היה שבע רוח מהמתנות שקיבל מהם, והמון זועם איים לעשות בו לינץ'.

בסופו של דבר הגיע הצוות להודו, וסרק חלק מחופה המערבי, כולל ביקור בעיר החוף גואה (כן, כן, הפורטוגלים היו שם לפני חב"ד), תוך מגעים – לעתים אלימים – עם האוכלוסייה המקומית וסוחרים מוסלמים שלא אהבו את הבחור החדש בשכונה. בסופו של דבר, דה גמה הגיע להבנה כלשהי עם השלטון המקומי על פתיחת המסחר בין שתי המדינות, והשאיר מספר מאנשי צוותו בהודו על מנת לבנות את עמדת המסחר החדשה. הוא עזב את הודו בסערה, ו"שכח" להשאיר לשלטון המקומי את הערבויות שהובטחו להם בתמורה לפתיחת הנמל לסחורות מהמערב הרחוק.

חלפו עברו להן 342 שנה, וביולי 1839 קבוצה של מלחים בריטים התפרעה במקדש סיני באזור קאולון (חלק מהונג קונג של ימינו), והרגה אדם מקומי שניסה לעצור בעדם. התקרית גרמה למחלוקות קשות בין קיסרות סין לממלכה הבריטית, דווקא בתקופה בה נראה היה שהסינים הצליחו לשכנע את האנגלים להפסיק (או לפחות לצמצם) את המסחר באופיום, לאחר שמיליונים מתושבי סין כבר התמכרו. היחסים המשיכו להתדרדר, עד לפריצתה של מלחמת האופיום הראשונה, אשר בסופה הפכה הונג קונג למושבה בריטית כחלק מאמנת ננקינג. אמנת ננקינג הייתה הראשונה ברצף של אמנות אי-שוויוניות שנכפו על סין על ידי מעצמות המערב (ולאחר מכן יפן) במצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. .

מי אמר שלעמוד בתור זה עניין טריוויאלי? בישראל, נפוץ לראות אלמוני מתפרץ לתור באצטלה שרק שאלה בפיו. בסין, העסק פשוט עוד יותר: בעודך ממתין בקופה לשלם את כרטיס הנסיעה, יד קטנה תתגנב מאחד הצדדים ותחליק את השטר דרך החלון, עוד לפני שהספקת להבין שעקפו אותך.

מידי יום, נוסעים בתחבורה ציבורית בבייג'ין כ- 13 מיליון איש. להידחק ביניהם הינה משימה לא קלה. בשעות העומס, עטופות תחנות ההסעה בהמון הממתינים, שמקשה על זיהוי דלתות האוטובוס. מי שכבר הצליח להידחף לתוך האוטובוס ימצא את ראשו מוקף בראשים אחרים, ששערותיהם כמעט מלטפות את שערותיו. על פי המנהג המקומי הישן, אין תור, פשוט נדחפים, ואף אחד אפילו לא יפנה עורף ויגער "סליחה, לאן?!"

לקראת האולימפיאדה החליטה הממשלה המקומית לשדרג את המסורת המקומית ולהקנות לאזרחי בייג'ין כמה הרגלים חדשים והשיקה את "יום העמידה בתור". ב - 11 לכל חודש, נפתחים דוכני הסברה לעמידה בתור ולשימוש נאות בתחבורה הציבורית. דיילים עם דגלים ומשרוקיות מכוונים את הציבור ודורשים סדר: "אין להיכנס מדלת אחורית" או קוראים להמתין שנוסעים היורדים יצאו תחילה בטרם שועט ההמון פנימה. מידי יום, סדרני תחבורה מוודאים שהנוסעים אכן מסתדרים בתור על פי הקווים שסומנו.

גברת ש'יאו (Xiao), שמפקחת מידי יום בתחנת האוטובוס, מודה שאכן זה חלק מתכנית ההכנות לאולימפיאדה, לא רק בכדי לשפר את התנהגות הנוסעים, אלא גם ליעל ולעודד את השימוש בתחבורה ציבורית. לדבריה, השיפור ניכר והנוסעים מגלים הבנה ותמיכה בהרגלים החדשים. את התוצאות, נוכל לבחון ב- 2008, ובינתיים, אלו מבינכם המתקשים לסגל לעצמם הרגלי עמידה בתור בארץ, מוזמנים להגיע לאימון מרוכז בבייג'ין.

נוסעים באוטובוס בבייג'ין. היה שווה לעמוד בתור?
התמונה: פליקר

הסופרת שרה בונג'ורני החרימה במשך שנה כל מוצר שמיוצר בסין. בונג'ורני מתארת כיצד היא ובני משפחתה גילו שגם רכישת מוצרים פשוטים ובנאליים למדי, כמו נעליים, צעצוע ליום ההולדת או כלי בית, הפכו למשימה מסובכת בשעה שניסו להימנע מרכישת מוצרים סיניים. הספר מתאר איך המוצרים הבנאליים ביותר מחזקים בנו בלי שנתכוון את התלות בכפר הגלובלי. מנורה שנשרפה, נעליים שנשחקו, מכשיר הDVD ועוד מאות מוצרים טריוואילים על המדף בסופר המקומי מתחילים את מסעם בבתי החרושת של סין.

בונג'ורני מדגישה שאינה דוגלת בגישה בדלנית או מתגוננת, אף על פי שהיא מודאגת מהאבטלה הגואה בארצות הברית כתוצאה מסגירת מפעלים ובעיקר חוזרת שוב ושוב על כך שאינה שונאת את סין. המטרה שלה הייתה בסך הכול להראות לאמריקנים עד כמה הם תלויים בענקית האסייאתית.

"רציתי שהסיפור שלנו יהיה ידידותי, לא שיפוטי וישקף לקוראים את החיבור שלהם לכלכלה העולמית", היא אמרה באחרונה. כעיתונאית כלכלית המתגוררת בלואיזיאנה כתבה בונג'ורני על הסחר העולמי במשך שנים. "ראיתי את הנתונים ולא הבנתי עד כמה זה קשור אלי". במשך השנה האחרונה גילתה הסופרת כי המרחק בין סין לארצות הברית קטן יותר ממש שחשבה.

כ - 15 אחוזים מהסחורות שיובאו לארצות הברית בשנת 2006 בשווי 1.7 טריליארד דולר הגיעו מסין. מרבית הסחורה הזו נמכרת ברשתות כדוגמת "וול מארט". במהלך כל שנת החרם הפכה בונג'ורני לבלשית של ממש, כשחיפשה מוצרים לא סיניים. ואיך היא מסכמת את השנה הזו? "חווית השופינג הפכה למשמעותית הרבה יותר".

הגירעון המסחרי של ארה"ב עם סין הסתכם ב-19.3 מיליארד דולר באפריל, וב-232.5 מיליארד דולר ב-2006, והוא מוביל למתיחות רבה בנושאים שונים בתחום הסחר בין המדינות, ביניהם סוגיית שער החליפין של המטבע הסיני, וכן סוגיות הקשורות לבטיחות המוצרים.

לדעתי כבר היום המסע לחיפוש מוצר שאין בו יד סינית הוא בלתי אפשרי כשלוקחים בחשבון שרוב תעשיית הרכיבים האלקטרונים בעולם, תעשיית הסיליקון, הסמיקונדקטורס, השבבים וכיוצ"ב נימצאת בסין. מהנסיון שלי בתעשייה הישראלית, גם אם מוצר ההיי טק הוא כחול לבן הכרטיסים המרכיבים אותו, הכפתורים שמעטרים אותו ושלל רכיביו האחרים יוצרו בסין.

כיבוש המדף הבין לאומי של MADE IN CHINA ימשיך להעמיק בשנים הבאות בשעה שהמפעלים והיזמים הסינים עובדים ביעילות לשפר איכות מוצרים קיימים ולגלות מוצרים חדשים שאינם מיוצרים בסין עדיין. למגמה זו יש להוסיף את החברות הזרות שמעבירות את מפעליהן לסין ואת התעשייה המסורתית בעולם המערבי שלאט לאט הופכת לא משתלמת. דוגמה מדהימה למתרחש בתחום זה אפשר לראות באסטרטגיה של חברות כלי הנגינה הגדולות, חברת הגיטרות "גיבסון" האמריקאית למשל, פתחה השנה מפעל שלישי בסין, יאמהה היפנית לא נשארה רחוק מאחוריה עם מפעלים לייצור פסנתרים ושלל כלים דיגיטלים.

משימה בלתי אפשרית: "שנה בלי MADE IN CHINA"

ממשלת סין הודיעה היום על מינויו של מר צ'ן, אשר מצטרף אל מר וואן גאנג, שר המדע והטכנולוגיה, שמונה באפריל השנה לשר היחיד בממשלת סין שאינו חבר המפלגה הקומוניסטית (והשני בסה"כ מאז 1970).וואן, מהנדס רכב בהכשרתו שעבד בעבר בחברת אאודי בגרמניה, הוא אחד מבכירי מפלגת ג'י גונג הסינית ועד מינויו לשר תיפקד כנשיא אוניברסיטת טונג'י בשנחאי.

קוראים רבים תוהים ודאי כיצד ניתן להיות חבר במפלגה שאיננה המפלגה הקומוניסטית. מפלגת ג'י גונג היא אחת משמונה המפלגות המוכרות תחת החוק הסיני אשר מקבלות עליהן את "עולה" של המפלגה הקומוניסטית אך פועלות בתור ישויות עצמאיות (בבחירת נציגים, למשל), וזכאיות להשתתף במשחק הפוליטי בסין. למפלגה יש למעלה מ 15,000 חברים, רובם מהגרים סינים שחזרו לסין, או אנשים בעלי קשרים כאלה ואחרים לקהילות סיניות מחוץ לסין, וכוחה מרוכז באזור שנחאי. ג'י גונג הוקמה ב-1925 בסן פרנסיסקו, ומייסדיה (לפני שהוקמה) לקחו חלק בהפיכה נגד שושלת צ'ינג והפיכתה של סין לרפובליקה תחת סאן יאט סן.

שני המינויים האחרונים מראים את המאמץ הגובר של שליטי סין לחלוק את עוצמתם הפוליטית עם אנשים מהאליטה הסינית שאינם חברי ה"משמר הישן", ועם גורמים בקהילות סיניות מחוץ לגבולות המדינה.

בינתיים, בכל מקרה, אין בסין דמוקרטיה. בטח לא כמו זו שיש לנו. הרי בישראל אי אפשר לדמיין מצב בו כמה בעלי כוח יקימו מפלגה שאין לה מוסדות ציבוריים, יבחרו את נציגיה בחדרים אפלים וללא הליך בחירה מסודר, וישתלטו על המדינה תוך ליבוי רגשות לאומניים ומניפולציות תקשורתיות.

עוד על צ'ן ז'ו בלינק הבא, ועל וואן גאנג בלינק הזה, והזה.

"מייג'וב", אתר לחיפוש עבודה מקומי, מרכז אליו יותר מ – 200 אלף הצעות עבודה בתחומים שונים מאתרי חיפוש עבודה בסין, בסינית ובאנגלית. ברק פז-טל הקים את האתר בבייג'ינג יחד עם שותפו גיא רוטברג לפני שנה.

רות שני, אמנית ישראלית, שנולדה בברלין, היגרה לשנגחאי בשנת 1939 בעקבות רדיפות הנאצים בגרמניה - "המקום היחיד שפתח לנו את שעריו ואני כה אסירת תודה על כך" , שם גדלה עד שבגיל 26 עלתה לארץ והקימה את ביתה. כעבור שישים שנה כמעט, בגיל 83 היא חוזרת לסין ומביאה עמה את יצירותיה אל המקום שבו גדלה ולמדה את טכינקת הציור על משי, טכניקה בה היא משתשמשת כיום בשילוב אלמנטים אישיים.

בתערוכה שהוצגה בגלריה XYZ במתחם האומנים 798 (大山子) הציגה רות שני בתערוכת יחיד את יצירותיה. לפתיחה שאורגנה בשיתוף עם שגרירות ישראל, הגיעו מבקרים רבים. בינהם אמנים סינים, הסקרנים לטכניקות המוכרות להם המוצגות על ידי אמן זר, עיתונאים רבים, מכרים סינים ומבקרים שמצאו את הקשר האישי עם סיפורה של האמנית. "הם עמדו והמתינו בתום אירוע הפתיחה, לקבל חתימה על הספר, ראיתי את התתרגשות בעיניהם על אף שלא יכולנו לשוחח הרבה".

בין היצירות, הוצגו סידרת תמונות של בריאת העולם, תמונת השלום שיועדה כמתנה למלך חוסיין ועוד תמונות פרחים ונוף. היצירות מקרינות ססגוניות מעודנת, מעין שזירה מעניינת של טכניקה סינית עם סגנון אירופאי מאופק אך בצבעים בוהקים ומלאיי חיים.

"יש הרבה אופטימיות וחיים בציור, מאוד ריגש אותי, התקשיתי להאמין איך מישהו שעובר חיים כה קשים, יכול עוד לבטא בציוריו משהו חיובי כל כך" אמרה XIU שביקרה בתערוכה. אמנים סינים, התרגשו אף הם משילוב הטכניקה והצבעים, ועצמת הרגשות שביטאו התמונות. "זה מרגיש קרוב, כאילו האומנות שלנו, אבל בחוויה צבעונית אחרת" אמר אחד האמנים שביקרו בתערוכה. אמנות סינית על משי, לרב מאוד מינימליסטית בקוויה ובעוצמת הצבעים ויצירותיה של האמנית מבטאות מעין קונטרס בין הטכניקה והפיגמנטציה.

מעבר לחוויה האמנותית של המבקרים, הייתה זו גם חוויה ריגשית עבור הקהל הסיני, תחושת גאווה על המפלט שהעניקה מדינתם ליהודים. "היה בתערוכה משהו קצת אחר" אמרה קריסטין, מנהלת הגלריה. הקהל שהגיע לתערוכה היה מגוון. לא רק צעירים הגיעו לתערוכה, הרבה מבוגרים ופנסיונרים, כאלו שחוו בעצמם את מלחמת העולם השנייה, וכאלו שמעולם לא ביקרו בתערוכת אמנות. "התרגשתי במיוחד שסינים מהדור המבוגר, הרגישו קשר עז לתמונות, והביעו רצון לרכוש תמונה". בקרב סינים, רכישת אמנות כזו, היא עדיין תופעה חדשה, ועל אף המספר הרב של יצירות, ובשל הביקוש, הניחה קריסטין שמרבית התמונות ימצאו ימכרו, יעמדו למכירה.

התערוכה שהוצגה לראשונה בבייג'ין תחזור שוב לסין ותוצג החודש (1.7.2007 – 15.6) בבית הכנסת בחרבין (צפון סין). מי שטרם הספיק לבקר, מוזמן!

מיצירתה של רות שני

בין הפרקים החדשים והמעניינים בדו"ח השנה ישנו גם הפירוט על הערכות היחידה ללוחמה אלקטרונית הסינית, שבימים אלה לטענת האמריקאנים עסוקה בלכתוב ולייצר וירוסים שינטרלו את מערכות הקשר והפיקוד של הצבא האמריקאי ברגע האמת.

עיתון דה מרקר מתאר את הדו"ח החדש: "הדו"ח מראה כיצד השתנתה בשנים האחרונות החשיבה של הצבא הסיני בכל הקשור ללוחמה במרחב הווירטואלי. צבא השחרור העממי של סין (PLA) הקים יחידות ללוחמה אלקטרונית, שמטרתן פיתוח וירוסים המסוגלים לתקוף מערכות ורשתות מחשב של צבא האויב, וכן פיתוח טקטיקות ואמצעים להגן על מערכות מחשב ידידותיות. האסטרטגיה של סין כוללת תכנון לשימוש בווירוסים ובטקטיקות לוחמה וירטואלית נוספות, במסגרת מתקפת פתע. "רבות ממערכות הנשק של ה-PLA מיועדות להנחתת מכת פתע, במטרה לתת להם יתרון מוקדם בכל עימות עתידי. הם חושבים על זה בצורה רצינית ואקטיווית.

יש לציין כי בשנת 1999 ערך הצבא הסיני תרגיל גדול ללוחמה אלקטרונית באיזור בייג'ינג. אותו זמן הייתי סטודנט בסין ואני עדיין זוכר איך הושבתו ליום או יומיים שידורי הטלויזיה בדירתי.

ומכיון שאנו כבר עוסקים במחשבים ואינטרנט ראוי לציין שלפני כשבוע החליטה סין לבטל את חובת הרישום שחלה על בלוגרים סינים. האם ההוראה החדשה תרסן את הרשת או תוביל מחדש למאה פרחים לפרוח, ימים יגידו.

בתמונה: יושבים שעות מחכים שהוירוס מסין יבוא.

לחווית ההמתנה, שמלווה בד"כ בדחיפות, שיעול, וצלצולי טלפון סלולרי ממיטב מצעד הפזמונים הסיני, הצטרף בשנים האחרונות מימד נוסף: מסכי פרסום דיגיטליים ממתינים לסינים בקומת הכניסה ובתוך המעליות של כל בניין משרדים שמכבד את עצמו.

חברות מדיה מקומויות עשו הון מהתקנה של מסכים מסוג זה ומכירה של זמן אוויר למפרסמים שרוצים להגיע לקהל שבוי של בני המעמד הבינוני. הגדולה שבהן, פוקוס מדיה, הונפקה ב-NASDAQ ב-2005 ונסחרת לפי שווי של 9 מיליארד דולר.

אבל שוק הפרסום הסיני הוא לא הדבר היחיד שמתחמם במהירות. עיתונאי מבייג'ין מדד בתחילת החודש את הטמפרטורה בחדר ההמתנה למעלית ולאחר מכן בתוך המעלית עצמה. הטמפרטורה בתוך המעלית – 4 מטר רבוע עם שני מסכי LCD של 50 על 80 סנטימטרים – היתה גבוהה ב-8 מעלות מזו שבחדר ההמתנה, למרות שהכתב היה לבדו.

הטמפרטורה הממוצעת בבייג'ין, שנחאי, וגואנגז'ואו בחודשי הקיץ עולה על 30 מעלות, עוד לפני שנכנסים למעלית. על כן, מספר בעלי דירות ומשרדים החליטו להסיר את מסכי הפרסום, עד הודעה חדשה או עד שיגיע החורף. אחת מחברות הפרסום תבעה את חברת הניהול של אחד הבניינים שמסכיו הוסרו בטענה שהחוזה עימה הופר. חברת הניהול מצידה טוענת שאיגוד הדיירים הכריח אותה לחתום על החוזה מלכתחילה ועל כן החוזה אינו תקף.

התביעה עלתה לכותרות כי היא נוגעת באחד העצבים החשופים של סין החדשה – הזכות לבעלות פרטית על רכוש. פרשנים מעריכים שסוגיית מסכי הפרסום חייבת להיפטר עד הראשון באוקטובר,לפני שייכנס לתוקפו חוק הקניין החדש שאמור להעניק לבעלי דירות וקרקעות זכויות נוספות. לא ידוע אם הממשלה תחליט להעניק את הזכות להציב מסכי פרסום (ולהינות מהרווחים) לחברות הניהול, לועד הדיירים, או לשילוב כלשהו של שתיהן. מה שבטוח, יהיה חם.

עזבו אתכם מהחום.... תאכלו איטריות

על פי ההודעה, המכון יפעל במסגרת המרכז ללימודים בינלאומיים ואזוריים באונ' ת"א, ומטרתו הפצת השפה והתרבות הסינית בישראל לקהל הרחב באמצעות קורסים בסינית ומגוון אירועים תרבותיים הנוגעים לסין שיאורגנו במסגרת פעילות המכון.
בשנים האחרונות הקים המשרד הממשלתי הסיני להוראת השפה הסינית מכונים להפצת התרבות והשפה הסינית – הקרויים בשם "מכוני קונפוציוס" – בעשרות אוניברסיטאות מובילות בעולם, ובכללן אוניברסיטת היידלברג, האוניברסיטה החופשית של ברלין, אוניברסיטת ווינה, אוניברסיטת רומא, אוניברסיטת מרילנד (בארה"ב) ועוד אוניברסיטאות רבות אחרות.
בראש המכון יעמוד פרופ' מאיר שחר מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה, ויפעל לצידה של הקתדרה ע"ש שאול אייזנברג בראשותו של פרופ' אהרון שי.

לקריאת הודעת הדוברות הרשמית של הממשל הסיני להקמת מכון קונפוציוס באונ' ת"א לחץ כאן

בתמונה מימין לשמאל: שגריר סין בישראל Mr. Zhao Jun, פרופ' איתמר רבינוביץ, פרופ' מאיר שחר

בסוף השבוע הקרוב (13 במאי) תפתח רשמית תערוכה חדשה ויוצאת דופן - "צ'יינה כאן כאן", בה יציגו אמנים ישראלים החיים בסין מיצורתהם. התערוכה היא אוסף של חוויות והתרשמויות של אמנים ישראלים החיים בסין, השואבים השראה לעבודתם מהנוף הרוחני והפיזי אליו הם נחשפו מאז בואם לסין.

גם לשם התערוכה יש קשר סיני והוא משחק של כפל משמעות במילים - המילה "כאן" בעברית הינה בעלת צליל דומה למילה "kan" בסינית שפירושה "לראות, להסתכל / להתבונן".

האמנים המציגים בתערוכה הם דביר בר-גל, ניר אליאס, בשמת לוין, נואל פורטונה, אמיר פולק ועירית תמרי. אוצרות התערוכה הן ניצן כץ-וולף ועירית תמרי, המתגוררות בבייג'ינג וחברו יחדיו להוציא את התערוכה לפועל.

התערוכה עצמה תתקיים במקום בין התאריכים 2 – 31 במאי ופתוחה לקהל בשעות הפעילות של הגלריה.
כתובת: NYArts Beijing space, 318 Hegezhuang Village, Chaoyang District

עירית תמרי, ללא שם, 30.5* 25 ס"מ, 2007

הסיבה לביקור היא יום עיון אודות חייו של היו"ר שיערך בשבוע הבא באוניברסיטת ת"א. שני הכותבים שגם בחייהם לא נפרדו (השניים נשואים) יגיעו להרצות, בבניין גילמן באוניברסיטה, ב-14 במאי. ההרצאות יעסקו בתהליך העבודה על הספר ועל מאו עצמו עוד מהתקופה שקדמה לעליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון, ועד ל-26 שנים שבהן שלט מאו בסין העממית.

הספר החדש אודות חייו של מאו מכיל 860 עמודים. שני החוקרים עמלו על כתיבת הספר במשך למעלה מעשר שנים, חקרו את הנושא וראיינו כ- 500 מרואיינים מארבעים מדינות, כמו כן קראו מאות מסמכים ארכיוניים בסינית ובלשונות זרות. .

אתר וואלה מספר : ג'ונג צ'אנג נולדה בסין ב-1952, היתה חברה ב"משמרות האדומים" ואחר כך עבדה כאיכרה, כ"רופאה יחפה", כפועלת במפעל פלדה וכחשמלאית. בשנת 1978 עקרה לבריטניה, שם קיבלה תואר דוקטור לבלשנות, והיתה לאדם הראשון מהרפובליקה העממית של סין שקיבל דוקטורט מאוניברסיטה בריטית. ספרה זוכה הפרסים "ברבורי פרא", שאף תורגם לעברית, יצא לאור בשנת 1991 ונמכר ביותר מעשרה מיליון עותקים.

שאלות אלו ועוד עמדו במרכז הנאום שנשא פרופ' קנת' ליברטל מאוניברסיטת מישיגן, מומחה מבוקש בניתוח אתגריה המבניים של סין והשפעתה העולמית, בטקס הפתיחה של מרכז פריברג ללימודי מזרח אסיה שנחנך השבוע באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופ' ליברטל מציין, כי אם ימשך קצב הצמיחה הגבוה בסין עומדות בפניה אתגרים פנימיים ובינ"ל, בעיקר בתחומים של מחסור במשאבים טבעיים, מקורות אנרגיה, בעיות זיהום אויר ומשבר מים, אוכלוסיה מזדקנת והתאמת אתיקה חברתית לחברה מפותחת. לדעתו של פרופ' ליברטל, הצלחתה של סין לעמוד באתגרים שצויינו לעיל היא גם אינטרס של העולם המערבי, נוכח השפעתה של סין על העולם. חוסר יכולתה של סין להתמודד עם הבעיות שהוזכרו, תשפיע ישירות על פתרון בעיות גלובליות כגון זיהום אויר והתחממות כדור הארץ.

מרכז פריברג הציב לעצמו כמטרה לבסס את מעמדה של האוניברסיטה העברית כמרכז בעל שם עולמי ללימודי מזרח אסיה. המרכז חותר לקבץ יחד חוקרים מתחומים שונים מהארץ ומהעולם שיעסקו במחקר בינתחומי מתקדם, תוך התמקדות בהיסטוריה של מזרח אסיה, בתרבויות האזור ומסורותיו, בחברות ומבנים פוליטיים עכשוויים.

מרכז פריברג ללימודי מזרח אסיה

הצמיחה המסחררת בשוק הנדל"ן המקומי הולידה תעשייה משומנת של פינוי-בינוי. קהילות שלמות עוברות לאזורי דיור חלופיים, בד"כ מחוץ לערים הגדולות, בזמן שהשטח שעליו גרו הופך למרכז קניות או שכונת מגדלים לבני המעמד הבינוני החדש.

תושבים רבים מתעוררים בוקר אחד, מוצאים על קיר ביתם את המילה הסינית צ'אי (CHAI) ויודעים שבתוך מספר שבועות הבניין בו הם גרים עומד ליהרס. סימני ה"צ'אי" הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני בסין עד כדי כך שבלוגרים סינים העלו הצעה לשנות את שמה האנגלי של המדינה מצ'יינה לצ'אי- נה (CHAI-NA) אשר פירושו בסינית "תהרוס את זה!"

בזמן שרוב המדינה נהרסת ונבנית מחדש באין מפריע, צצים מדי פעם גיבורים מקומיים שלא מסכימים להתפנות. כתוצאה מכך,נוצר לפעמים מצב בו שטח שלם נהרס ובית ישן אחד נותר תקוע באמצע. בתים כאלה זוכים בסין לכינוי"בתי מסמר", מכיוון שהם תקועים באמצע ואף אחד לא מצליח לשלוף אותם החוצה.

בית אחד כזה הסעיר השבוע את קבוצות הדיון באינטרנט ואת התקשורת הרשמית במדינה, בדיוק בשבוע בו הפרלמנט הסיני דן בחוקים קניין חדשים שיעזרו להגן על רכוש פרטי.בעל הבית במחוז צ'ונגצ'ינג -אשר זכה לכינוי"בית המסמר המגניב בהיסטוריה" באחת מקבוצות הדיון הפופולריות בסין – מסרב להתפנות אלא אם כן ישולמו לו פיצויים גבוהים במיוחד. היזם כבר חפר את כל השטח מסביב, אך בעל הבית עדיין לא השתכנע. סוכנת נדל"ן מקומית סיפרה למתעניינים ש"בעל הבית רוצה שני מיליון דולר או שהוא נשאר פה עד סוף העולם."

אחרי כתיבת שורות אלה, הגיעו הצדדים לפשרה, והבית נהרס.

גרסא מקוצרת של מאמר זה התפרסמה במגזין "גלובס".

הספר החדש שנקרא “מאו: הסיפור הבלתי נודע“, מאת ג‘ונג‘ צ‘אנג וג‘ון הולידיי, התכוון מלכתחילה לעורר שערוריה רבתית בדרך הטיפול שלו בנשיא הראשון של סין הקומוניסטית, ומסתבר שבדרך הצליח גם להרגיז את הפרופ' שי. שי כהיסטוריון ביקש לערער את הקרקע העובדתית עליו בנוי הספר והצליח למצוא בו סטירות היסטוריות לא מעטות. כאן קמו "גו'רג וחבריו" לומר לפרופ' מאוניברסיטת ת"א שלמרות הנסיונות להפריח טענות היסטוריות שעלו בספר, באותה הנשימה אפשר להפריח את טענותיו של שי עצמו:

"שי מתרעם גם על הטלת האחריות לזוועות הקומוניזם על מאו. זו טענה תמוהה. אנשיו של מאו רצחו מיליוני בני אדם עוד קודם למהפכה. הוא טוען שסין היתה מועדת לרעב עוד קודם למהפכה, ועל כן אין להאשים את מאו ברעב. שוב, טענה משונה: כיצד שליט כל יכול, שאיחד ממלכה אדירה, יכול שלא להיות אחראי לגורלם של בני ארצו?”

בדיקה פשוטה באמזון מעלה שישנם כבר למעלה מ - 200 ביוגרפיות שנכתבו על מאו. ספק אם לביוגרפיה החדשה (לבנתיים) יש משהו מהותי להוסיף על חייו של היושב ראש. אני באופן אישי כבר קראתי לפחות ארבע ביוגרפיות על מאו, הביוגרפיה הרישמית של המפלגה הקומניסטית, הביוגרפיה של הנהג, הביוגרפיה של הרופא ולא מזמן בסינית את הביוגרפיה של הנכד (להוסיף את כל כתבי מאו עם הערות ועוד כהנה וכהנה אופרות סבון וסדרות טלויזיה אפיות אודות מאו, המפלגה הקומוניסטית, והקמת סין הקומוניסטית שבלתי ניתן להימנע מהן אם אתה חי בסין) .

כל ביוגרפיה מספרת על מאו בדרך אחרת. כל ביוגרפיה בדרך שלה מנסה לספר על מאו אחר. אין בכוונתי להתמודד עם עוד 800 עמודים של נסיון לכתוב את האיש מחדש. לדעתי הביוגרפיה אותה כתב הרופא של מאו, "חייו הפרטיים של מאו דזה דונג", מספיק מקיפה ומרתקת על מנת ללמוד על האיש מרגע התמקמותו באגף המערבי של העיר האסורה ועד מותו.

ואם אנו כבר עוסקים בביוגרפיות: הסופרת אנצ'י מין כתבה לפני כמה שנים ביוגרפיה דמיונית יפיפיה על אשתו המיתולוגית של מאו ג'יאנג צ'ינג. הספר "לההפך למאדם מאו" הוא רומן ביוגרפי בו מלווה מין את "מאדאם מאו" מילדותה במחוז שנ-דונג דרך נסיונותיה הכושלים לההפך לכוכבת בשנגחאי, הצטרפותה למפלגה הקומוניסטית, חייה הבעייתים עם מאו, תאוות השלטון, תאוות השררה, תאוות הנקמה, מהפכת התרבות, הקרב על ירושת מאו ועד התאבדותה בתא הכלא מנודה מעם. אם כבר להמליץ על ביוגרפיה מעניינת שלא מבקשת להתעקש מידי עם האמת ההיסטורית, הספר הזה בהחלט עושה את העבודה.

אנדי וורהל - דיוקן מאו

בשיחה עם סינים רבים, נקשרת השואה שהתרחשה באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה כמעט תמיד בארועים מקבילים שהתרחשו אותה תקופה בסין, דוגמת טבח ננג'ינג, ארוע שזכה לשם "השואה הסינית". כפועל יוצא, "השואה", כפי שנתפסת בתודעה שלנו, מתקשה לקבל את אותו היחס גם בצד השני של אסיה. לא יהיה מוגזם לומר כי רוב הסינים לא מבינים את המילה "שואה", או מושגים נלווים לה דוגמת "אנטישמיות", ו"גזענות".

אירועי מלחמת סין - יפן נקשרים בד"כ בשני היבטים: האחד, אכזריותם של הפולשים היפנים והפשעים שביצעו בקרב האזרחים והחיילים המקומיים, בהשוואה להתנהגות הנאצים, והשני, חוסר ההכרה של יפן, מול ההכרה של גרמניה בפשעיה.

לדעתי כל השוואה בין מה שהתרחש בסין למה שהתרחש באירופה מסלפת את המציאות ומקוממת - האם בסין הושמדו אזרחים על ידי מדינתם באופן שיטתי משום שהשתייכו לגזע זה או אחר? האם הוקמו מחנות ריכוז שפעלו בשטחה והיו אחראים לרציחתם של מליוני אדם רק משום גזעם? האם הותוו חוקים חדשים לאפלייה על רקע גזעי, או שהייתה זאת מלחמה אכזרית בין מדינות, שהכובש ביצע בה טבח ופשעי מלחמה איומים?

חוסר היכולת להפריד בין שני הארועים, בעיני הסינים, לא מסתיים רק בהגדרת השואה. מוזיאון ההנצחה שהוקם בעיר ננג'ינג הוא דוגמא לנסיון הסיני לפתח תודעה לאומית חזקה על בסיס אירוע היסטורי. ה - Nanjing Massacre Memorial Hall הוקם לציון זכרם של כ – 300,000 אזרחים וחיילים סינים שנרצחו ע"י היפנים בטבח ננג'ינג. אתר הזכרון בנוי על פי מודל "יד ושם" בירושלים, וקשה להתעלם מהאלמנטים הדומים המאפיינים את שני האתרים.

יש מקום לשמר ולציין אירועים ברצף ההיסטורי של מדינה, לאום, תרבות. כל עם ומלחמותיו - ההיסטוריה האנושית גדושה במלחמות, פשעים, טבח, ואכזריות. ייחודה של השואה הוא הנסיון להכחיד עם בצורה סיסטמטית – גברים, נשים וטף, ע"י עם שנחשב תרבותי ומתקדם. "שואות" רבות עלולות לגמד או לסלף את זכר השואה, להביא לזילות המושג ולטשטוש הזיכרון והלקח שהעולם כולו צריכים להפיק מתקופה נוראה זו.

טבח או שואה ? אתר ההנצחה ל-300000 חללי הכיבוש היפני בעיר נאן ג'ינג.

עם צאת חג הפסח החלטתי להתמודד עם מעט החמץ שנשאר בקולמוסי מטרם חג:

בשבוע שלפני סדר הפסח הגיע לסין סגן רוה"מ ושר התחבורה שאול מופז כאורח רשמי של המשרד לעניני רכבות הסיני. זהו הביקור הראשון של אישיות ישראלית חשובה לאחר ביקורו של רוה"מ אולמרט בסין לפני כחודשיים, כזכור מטרת ביקורו של רוה"מ בסין היתה לפעול למניעת המשך פרויקט הגרעין האירני ולשכנע את הממשל בסין לפעול במועצת הביטחון של האו"ם למען סנקציות כנגד טהרן.

כמה שבועות לפני בואו של מופז לסין, פירסמה לשכת העיתונות הממשלתית, שסין שותפה בפרויקט חדש לפיתוח רכבת התחתית בטהרן. פירסום הידיעה קרה בעת שמועצת הביטחון של האו"ם והעולם כולו עסוקים באילו סנקציות כלכליות יש ליישם על אירן. מוזר הוא שלאור הדברים הסכים שר התחבורה הישראלי להגיע לביקור דווקא במשרד לענייני רכבות הסיני, שהחברות הממשלתיות תחת אחריותו עושות בימים אלו עסקים טובים מהרגיל בבירה הפרסית. משהו במשרד החוץ או משרד התחבורה הישראלי צריך היה לרדת מהפסים כדי לקדם ביקור רשמי שכזה.

יש לציין כי תרחיש זהה אם היה קורה למשל בארה"ב היה זוכה לביקורת קוטלת מצד הקונגרס ולשימוע מיוחד בו שר התחבורה המקומי היה צריך להסביר מניעיו ומעשיו, אך בישראל של 2007 ביקורו של מופז בסין לא זכה לשום אזכור בתיקשורת וספק אם חברי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת יטריחו עצמם לשאול את מופז מה עשית בסין? והאם שר התחבורה היה ער ליחסים המיוחדים שמארחיו מטפחים עם האיראנים בטרם נחת בבי גי'נג.

• נקודת חן נוספת בביקורו של מופז בסין היא החלטת משרד החוץ הסיני לצרף לביקורו את הוי ליאנג וו – vice premier בממשל המרכזי. הוי הוא המוסלמי הבכיר ביותר בבירוקרטיה הסינית (בן למיעוט המוסלמי "הווי"). מכיון שביחסים בין לאומיים מנסים שלא להשאיר שום דבר ליד המקרה, מעניין מדוע הסינים החליטו לשדך דווקא בכיר מוסלמי לביקור שר התחבורה הישראלי?

בתמונה: בעלות סינית בפרויקט רכבת התחתית של טהרן (לחץ לגלריית תמונות מהפרויקט)

המעוניינים להוסיף קצת טעם סיני לליל הסדר מוזמנים להוריד את הקובץ המצורף המכיל את הגירסא הסינית של "מה נשתנה".