רות שני, אמנית ישראלית, שנולדה בברלין, היגרה לשנגחאי בשנת 1939 בעקבות רדיפות הנאצים בגרמניה - "המקום היחיד שפתח לנו את שעריו ואני כה אסירת תודה על כך" , שם גדלה עד שבגיל 26 עלתה לארץ והקימה את ביתה. כעבור שישים שנה כמעט, בגיל 83 היא חוזרת לסין ומביאה עמה את יצירותיה אל המקום שבו גדלה ולמדה את טכינקת הציור על משי, טכניקה בה היא משתשמשת כיום בשילוב אלמנטים אישיים.

בתערוכה שהוצגה בגלריה XYZ במתחם האומנים 798 (大山子) הציגה רות שני בתערוכת יחיד את יצירותיה. לפתיחה שאורגנה בשיתוף עם שגרירות ישראל, הגיעו מבקרים רבים. בינהם אמנים סינים, הסקרנים לטכניקות המוכרות להם המוצגות על ידי אמן זר, עיתונאים רבים, מכרים סינים ומבקרים שמצאו את הקשר האישי עם סיפורה של האמנית. "הם עמדו והמתינו בתום אירוע הפתיחה, לקבל חתימה על הספר, ראיתי את התתרגשות בעיניהם על אף שלא יכולנו לשוחח הרבה".

בין היצירות, הוצגו סידרת תמונות של בריאת העולם, תמונת השלום שיועדה כמתנה למלך חוסיין ועוד תמונות פרחים ונוף. היצירות מקרינות ססגוניות מעודנת, מעין שזירה מעניינת של טכניקה סינית עם סגנון אירופאי מאופק אך בצבעים בוהקים ומלאיי חיים.

"יש הרבה אופטימיות וחיים בציור, מאוד ריגש אותי, התקשיתי להאמין איך מישהו שעובר חיים כה קשים, יכול עוד לבטא בציוריו משהו חיובי כל כך" אמרה XIU שביקרה בתערוכה. אמנים סינים, התרגשו אף הם משילוב הטכניקה והצבעים, ועצמת הרגשות שביטאו התמונות. "זה מרגיש קרוב, כאילו האומנות שלנו, אבל בחוויה צבעונית אחרת" אמר אחד האמנים שביקרו בתערוכה. אמנות סינית על משי, לרב מאוד מינימליסטית בקוויה ובעוצמת הצבעים ויצירותיה של האמנית מבטאות מעין קונטרס בין הטכניקה והפיגמנטציה.

מעבר לחוויה האמנותית של המבקרים, הייתה זו גם חוויה ריגשית עבור הקהל הסיני, תחושת גאווה על המפלט שהעניקה מדינתם ליהודים. "היה בתערוכה משהו קצת אחר" אמרה קריסטין, מנהלת הגלריה. הקהל שהגיע לתערוכה היה מגוון. לא רק צעירים הגיעו לתערוכה, הרבה מבוגרים ופנסיונרים, כאלו שחוו בעצמם את מלחמת העולם השנייה, וכאלו שמעולם לא ביקרו בתערוכת אמנות. "התרגשתי במיוחד שסינים מהדור המבוגר, הרגישו קשר עז לתמונות, והביעו רצון לרכוש תמונה". בקרב סינים, רכישת אמנות כזו, היא עדיין תופעה חדשה, ועל אף המספר הרב של יצירות, ובשל הביקוש, הניחה קריסטין שמרבית התמונות ימצאו ימכרו, יעמדו למכירה.

התערוכה שהוצגה לראשונה בבייג'ין תחזור שוב לסין ותוצג החודש (1.7.2007 – 15.6) בבית הכנסת בחרבין (צפון סין). מי שטרם הספיק לבקר, מוזמן!

מיצירתה של רות שני

בסוף השבוע הקרוב (13 במאי) תפתח רשמית תערוכה חדשה ויוצאת דופן - "צ'יינה כאן כאן", בה יציגו אמנים ישראלים החיים בסין מיצורתהם. התערוכה היא אוסף של חוויות והתרשמויות של אמנים ישראלים החיים בסין, השואבים השראה לעבודתם מהנוף הרוחני והפיזי אליו הם נחשפו מאז בואם לסין.

גם לשם התערוכה יש קשר סיני והוא משחק של כפל משמעות במילים - המילה "כאן" בעברית הינה בעלת צליל דומה למילה "kan" בסינית שפירושה "לראות, להסתכל / להתבונן".

האמנים המציגים בתערוכה הם דביר בר-גל, ניר אליאס, בשמת לוין, נואל פורטונה, אמיר פולק ועירית תמרי. אוצרות התערוכה הן ניצן כץ-וולף ועירית תמרי, המתגוררות בבייג'ינג וחברו יחדיו להוציא את התערוכה לפועל.

התערוכה עצמה תתקיים במקום בין התאריכים 2 – 31 במאי ופתוחה לקהל בשעות הפעילות של הגלריה.
כתובת: NYArts Beijing space, 318 Hegezhuang Village, Chaoyang District

עירית תמרי, ללא שם, 30.5* 25 ס"מ, 2007

הצירוף הפך לבעל משמעות שלילית ולמייצג הגישה השלילית והבלתי מכניסת אורחים של הסינים, והוא נאמר לעתים כה קרובות שלפעמים נדמה שכל דבר שהנך מנסה להשיג אינו בנמצא. הגדיל ועשה פאב ב-Yangshuo שבמחוז Guangxi שקרא לעצמו Meiyou Bar, ומתגאה בעובדה שאצלם אין בירה חמה, אין שירות גרוע וכו` וכו`.

רבים מהמטיילים בסין עדיין זרועי אימה מאותו מיי-יואו הנורה לעברם ומלווה בדרך כלל בהזזה של הראש ומעבר לעיסוק אחר של בן השיח שלך, קרי: "אין לנו מה שאתה מחפש ותעזוב אותנו בשקט חוצפן שכמוך".

השימוש המיותר בצרוף מיי-יואו נובע לדעתי משתי סיבות:
1. הברורה יותר ואף המדאיגה יותר, כלומר, חוסר רצון להתאמץ ולהעניק לך את מבוקשך. ברגע שביקשת עגבניות ולי יש רק מלפפונים היום, לא נתייחס אליך בכלל. אם רצית מפה של בייגי`נג באנגלית והמפה באנגלית נמצאת עמוק במגירה, מיי-יואו.

2. הסיבה הפחות מוכרת ושעמה אני מזדהה יותר היא הפחד מלדבר עם זרים בשפה לא שלהם. סינים רבים מפחדים לדבר עם זרים כיוון שאינם דוברים את שפתם. הם מגיבים אוטומטית למשפט של כל זר ב"מיי-יאו". הם מפחדים שיעשו טעות, שיביישו את עצמם בפומבי, שיביישו את הזר, ולכם הם מעדיפים לאטום את פניהם, למלמל "מיי-יואו" ולעשות כאילו אתה אוויר. סינים אלו, ברגע שיגלו שאתה דובר סינית, ישנו את גישתם מיד ויהפכו ידידותיים מאד. הבעייתי בכל העסק הזה הוא שבתרבותינו, חוסר ההיענות מצדם של הסינים נחשבת לעלבון גדול יותר מתשובה לא נכונה או טעות דיבור, מה שמגביר את המתיחות בין שני
הצדדים.

בשנים האחרונות חלה תפנית. הסקטור היצרני, שעדיין תופס את רוב הנפח בסין, הולך ופוחת ומפנה מקום נרחב לסקטור השרותים שמביא עמו צורך במושגים חדשים.

"מיי באנפה" (mei banfa, 没办法), פירושו המילולי "אין דרך לעשות", הוא הדור השלישי של "מיי יואו". שלא תבינו אותי לא נכון, שני המושגים היו קיימים גם קודם וימשיכו להתקיים זה לצד זה עוד שנים רבות, אבל "מיי באנפה", בתור ברירת המחדל לפתרון בעיות, הולכת וצוברת תאוצה ודוחקת את "מיי יואו" החוצה בחלק מהזירות.

הלכה תקשורת המחשבים במשרד ואתה מוכרח שיבואו לתקן עוד היום, "מיי באנפה" - כלומר, הבחורה שאמורה להתקשר לטכנאי כבר הלכה הביתה ולחברתה לעבודה אין כוח לעשות את זה במקומה. ביקשת להתקין ארון במיקום קצת שונה מהמיקום המקורי, "סליחה, מיי באנפה", כלומר, הפועלים צריכים לאכול צהריים עכשיו.

כמי שעובד בסין ועובד עם סינים, אחת הבעיות הגדולות של הסינים כיום היא השימוש הנרחב במושגים האלו. השימוש המיותר ב"מיי באנפה" כברירת המחדל לכל סיטואציה בה המכשול נראה גבוה מעט, הוא ההבדל בין המחשבה המערבית למחשבה הסינית עבורי. חוסר היכולת, או בעצם הרצון, לפתור סיטואציות מסובכות במקצת הופך את חיינו כאן למאתגרים יותר, אך גם לנחוצים יותר.

השימוש במיי-יואו, מיי-באנפה, כמו גם חברם הממשלתי יותר, "גויי דינג" (guiding, 规定, "תקנות, חוקים"), ימשיכו לאפיין את החברה הסינית המודרנית – שמבוססת לצערי על ציות עיוור לתקנות ללא שאלת שאלות ותהיות, ירושה לא חיובית במיוחד מהספרן הנחמד ששוכב לו בארון מזכוכית במרכז טיאן אן מן – גם בשנים הקרובות. אני רוצה ומקווה שבני הדור החדש יתאמצו יותר לפתור בעיות בדרכים מקוריות (לא חסרה להם מקוריות אך החינוך מדכא אותה), יעשו מאמץ נוסף לתקשר עם זרים שאינם דוברי סינית, וחשוב לזכור, בסין אין דבר כזה שאי אפשר, הכל שאלה של הקשרים והתושייה שלך.

עוד מעלילותיו של עומרי בסין, ניתן למצוא בבלוג האישי שלו.

עם כל הסטראוטיפים והקונוטציות שקיימים במערב על הסינים, קשה היה להאמין בכלל שחברת תמרוקים רצינית תבוא עם מוצר חדש לריח ואסתטיקה בעל שם מותג סיני.
נראה שהפיכת סין למרכז כלכלי והפיכת מרכזי סין לבירות צרכנות, חוללו מהפכה גם בתחום הריח. כעת יהיה מעניין לראות מתי ייצא קרם גוף לקהל הבין לאומי תחת שם מותג סיני.
 
הבושם החדש בשם "שנגחאי"  מתואר על ידי החברה כ"חריף, מזרחי עם ארומה שתשאיר אותך מבקש\ת לעוד...". ניתן כמובן להשיג בחנויות או בקניה דרך האינטרנט לנוחיותכם.

המוזר בידיעה שפורסמה לראשונה באתר עיריית ביי ג'ינג וכן בסוכנות החדשות הסינית "סין הווא", הוא שלפי נתוני עיריית תל אביב, שתי הערים חתמו כבר על הסכם ברית ערים תאומות (בשנת 1995). מדוע בסין החליטו דווקא השבוע, באיחור של עשור, להכריז על כריתת ברית האחיות החדשה, הייתכן שבמשך למעלה מעשר שנים הסינים לא ידעו על אחותם התאומה במזרח התיכון?

בתמונה : ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, יחד מזכיר המפלגה הקומוניסטית הסינית של עיריית ביי ג'ינג, ליו צ'י, בטקס חתימת הסכם ברית ערים תואמות שנערך בתל אביב
(21.11.06)

אל המקום הראשון הגיע "לילה אפל", סרטו של היוצר הצעיר לאון פרודובסקי. אל המקום השני בדרוג הכללי ומקום ראשון בקטגורית הסרטים האסיאתים, הגיע הסרט "נס", פרי יצירתו של יבגני רומן. שני היוצרים קיבלו את הכשרתם בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב.

"לילה אפל" (30 דקות) מציג את סיפורם של שני חיילים ישראלים הנקלעים אל סימטאות כפר ערבי בשטחים וזאת לאחר שרכבם עולה על מוקש. בכפר הם תופסים מחסה בביתם של שני מקומיים המשמשים בידיהם כבני ערובה, בעוד חוליות חמושים מקומיים מחפשות אחריהם מחוץ לבית. המצב נראה כללא מוצא, עד ששני הצדדים מוצאים לפתע מכנה משותף. אך האם מכנה משותף זה יספיק ע"מ ולצאת מהמבוי הסתום? זאת ניתן לראות בסרט.

"נס" (32 דקות) מציג את סיפורו של ולרה. מאז שאישתו נפטרה לפני כ-8 שנים, הוא מגדל את בניהם, מקס, בכוחות עצמו. בעודו מנסה לגייס את הכסף ע"מ ולקחת את בנו לטיול ברוסיה, הוא מגלה עובדה שתשנה את כל מה שהוא האמין בו! מהו גילה, יהיה אליכם לראות בסרט.

בפסטיבל השתתפו יוצרים ישראלים נוספים: גילי לצטר עם סרטה "אני טוני" ויואב אברמוביץ עם סרטו "חיוך". בסה"כ השתתפו בפסטיבל נציגים מ-40 מדינות, ולמעלה מ-500 סרטים, מבניהם נבחרו לשלב הגמר כ-79 סרטים.

זוית ישראלית נוספת בחגיגת הקולנוע הנ"ל היתה אורחת הכבוד של הפסטיבל, שחקנית הקולנוע והתיאטרון וכן הסופרת, הגברת גילה אלמגור. גילה נשאה דברים בטקס הפתיחה ואף העבירה הרצאה לתלמידי האוניברסיטה, בה הציגה את העשייה הקולנועית הישראלית בכלל ופועלה האישי בפרט.

נסיים בברכת ישר כוח לשני הזוכים הצעירים ונאחל להם ולכלל הקולנוע הישראלי הצעיר הצלחה רבה בעתיד.

אין טעות כתיב בכותרת. טכנאי מתקן מכונות ומוצרי חשמל. תוכנה היא תכנית שפועלת בהתאם להוראות שבה תוכנתה. מה הקשרביניהם? ומה הקשר לסין?

כישראלי שמסתובב הרבה ברחבי סין אני נהנה מתחושת הביטחון השוררת בכל מקום. אפילו במקומות הכי נידחים – ולכאלה הגעתי הרבה – אין רגע של פחד.

בנוסף, כולם מכירים את השירות המעולה שיש במזרח בכלל ובסין בפרט. ככל שאתה משלם יותר במלונות וטיסות וכדו' אתה פשוט מלך.

בעצם אפילו לא צריך להוציא כסף. בתור אורח פשוט שבא לביקור במפעל או חברה או לכל ביקור שהוא, אתה מלך בזה שיתקשרו לוודא שאתה מגיע בטיסה זו וזו, ידאגו לומר לך שהם מחכים לך בשדה. וכמובן שהם שם שעה קודם.

ברגע שתיפגשו כמעט יחטפו ממך את המזוודה כדי שחס וחלילה לא תיסחב יתר על המידה, וגם אם המזוודה שלך היא תיק יד קטן שתלוי לך מעל הראש או לחלופין די כבדה והמלווה היא סינית קטנה שתיפול אם רק תיגע במזוודה..

יפתחו לך את הדלת באוטו גם אם אתה יותר קרוב לרכב, ויתיישבו לידך כדי לבדר אותך בצ'ינגליש המשובחת שלהם. ישאלו את כל שאלות הנימוסין כמו: האם זו פעם ראשונה שלך בעיר? מה אתה חושב על סין? (מה תגיד? פרימיטיבית...) והאם שמעת על ההר הנמצא ממש כאן משמאל ושעליו ניצבת פגודה מלפני 50 אלף שנה.. לא. מה? אייך לא שמעת?

כל עוד אתה לא עוצם את העיניים ונרדם להם בפנים הם לא יפסיקו. ואז, כשנדמה להם שאתה מת מעייפות, יאמרו בחיוך" have a rest”.

כשסוף סוף תגיעו למקום, יציעו לך מיד לשבת על אף שממש בשנייה זו קמת אחרי 4 שעות נסיעה מבלי יכולת לשחרר את עצמותיך. כוס תה או מים חמים תוגש כמובן גם אם הטמפרטורה בחדר עולה על 35 המעלות שבחוץ.. וכיבוד ( בד"כ פירות) יוצע לך כמעט לפה.

במילים פשוטות, הסינים מאוד משקיעים במה שנראה להם האירוח הכי מכובד, בפרט כשמדובר באורח מחו"ל. יותר מדויק להגדיר זאת במילה "ריצוי". ריצוי היא מילת המפתח בשירות הסיני. לא צריך להתעמק בלימוד סגנון הכוראוגרפיה הסינית ותקופות הצ'ינג, מינג, וכו', כדי להגיע למסקנה זו.

בראשו של הסיני ניצבת כל חייו המטרה: ריצוי עצמו והזולת! עד כדי כך שהוא יענה לך בהתאם למה שהוא חושב שהכי ירצה אותך גם אם השאלה היא "מה השעה?".

זה מגיע עד לכך שברגע שאתה אורח של סיני ולא משנה כמה חשוב הוא, הוא ינסה לרצות אותך אפילו בנסיעה של 3 שעות בחזרה לשדה התעופה. 3 שעות בהן הוא לא יכול להחליף אתך מילה עקב היותו דובר שפה אחת בלבד, וזאת רק כדי להיפרד ממך בשדה התעופה ולומר לך שלום בחיוך עייף.

אייך כל זה עונה על השאלות שבפתיחה?

כל מה שסיפרנו מניסיון החיים בסין הוא רק אם אתה בצד שלהם, כלומר אתה האורח או הלקוח שמשלם יפה. מה קורה בזמן אמת? כשאתה צריך לתפוס טיסה ואתה מאחר, או כשאתה מבקש טובה שלא כל כך קשורה לעבודה של העובד? זה סיפור אחר לגמרי.

ברגע שאתה לחוץ וצריך לפתור בעיה ואתה בסין ולא כל כך מדבר את השפה ובעצם אף אחד לא חייב לך שום דבר - אתה תקוע חזק!

הם איתך עד הסוף כשאתה האורח שלהם או כשיש להם אינטרס לרצות אותך. בשנייה שזה מסתיים אתה כבר לא תזכה לפינוקים הנזכרים. הם לא ידעו לצאת מהקופסה שלהם לעזור לך גם אם מדובר במשהו רציני! ולזה אפשר לקרוא טוכנה סינית. מדוע?

טכנאי מתקן מכונות עבור תשלום ועובד על פי התוכנה שהמכונה והוא מכירים. כך עובד הראש פה. יש תוכנה [הראש הסיני] ויש אובייקט [אנחנו] לרצות. ברגע שהמערכת קורסת [בעיה\בקשת טובה מיוחדת] אין כבר טעם לרצות [מציאת פתרון] או בכלל להתייחס אליה [Mei You] .

מיותר לציין שאנחנו לא מושלמים ונכון שגם בנו יתכן ויש מין התנהגות שכזו ונכון שקרוב לוודאי שלעמים אחרים יש בדיוק את אותה בעיה.

אני רק מספר מניסיוני האישי בשנתיים פלוס בסין הגדולה, כדי שלא נתבלבל, ולמען יראו וייראו. ראו את ההבדל הקיצוני בין השירות והריצוי המעולה לבין האדישות והבורות בניסיון לאלתר לב שירחם או מישהו לדבר שינסה לעזור לשני באמת כשצריך וזה כמעט ואין.

אולי זה מה שעושה אותנו מאוד שונים מהעם הגדול בעולם ומזכיר לנו את היותנו שייכים לעם אולי מהקטנים בעולם אבל עם הלב הרחב ביקום.

אולי.

"מדינה שנוסדה בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים, מתוך ההריסות של מלחמת העולם השנייה. מורכבת ממיעוטים רבים, שהיגרו במשך אלפי שנים והתערו ברמה כזו או אחרת בעמי המדינות השכנות. בני מיעוטים אלה מגיעים מאזורים שונים, דוברי שפות שונות, אך חולקים ביניהם מסורת עתיקה. בנוסף לאלה, במדינה יש מיעוט מוסלמי לא קטן, שלא פעם דרש ( גם באמצעים אלימים) לקבל אוטונומיה מדינית או השפעה רבה יותר בשלטון המרכזי.

השלטון החדש התעלם מרוב המסורת המקומית, ואף מחק חלקים נרחבים ממנה בשיטתיות בתקופות מסוימות. עם זאת, השתמש באלמנטים אחרים של המסורת לעידוד הלאומיות ותחושת הבידוד של התושבים כשהיה צורך בכך.”

ועל כך אמר קונפוציוס, “טבעם של כל בני האדם זהה, רק הרגליהם מפרידים ביניהם". שתהיה לעם ישראל ולעם הסיני שנה טובה ומתוקה. שנה של שלום, הצלחה, שיתוף פעולה פורה, וראייה היסטורית מפוכחת.

כפרות בבייג'ין, 2006. תמונות נוספות בפליקר שלי.