אז נתחיל מההתחלה. לפני 510 שנה, ב-8 ליולי, 1497 יצא החוקר הפורטוגלי ואסקו דה גמה בראשות קבוצה של ארבע אניות מסחר\מלחמה לכיוון הודו. דה גמה ירד מפורטוגל לאורך חופה המערבי של אפריקה, חתך מזרחה וצפונה לאורך חציו הדרומי של צידה המזרחי של היבשת ומשם חתך מזרחה לכיוון חופה הדרום-מערבי של הודו. בדרך, דה גמה נאלץ להתחפש למוסלמי בכדי לחסוך לעצמו עימותים אלימים עם כמה מהעמים המוסלמיים שישבו בחלקים נרחבים מאפריקה. לא תמיד זה עזר. את מוזמביק דה גמה וחבורתו עזבו ביריות תותחים, לאחר שהסולטאן לא היה שבע רוח מהמתנות שקיבל מהם, והמון זועם איים לעשות בו לינץ'.

בסופו של דבר הגיע הצוות להודו, וסרק חלק מחופה המערבי, כולל ביקור בעיר החוף גואה (כן, כן, הפורטוגלים היו שם לפני חב"ד), תוך מגעים – לעתים אלימים – עם האוכלוסייה המקומית וסוחרים מוסלמים שלא אהבו את הבחור החדש בשכונה. בסופו של דבר, דה גמה הגיע להבנה כלשהי עם השלטון המקומי על פתיחת המסחר בין שתי המדינות, והשאיר מספר מאנשי צוותו בהודו על מנת לבנות את עמדת המסחר החדשה. הוא עזב את הודו בסערה, ו"שכח" להשאיר לשלטון המקומי את הערבויות שהובטחו להם בתמורה לפתיחת הנמל לסחורות מהמערב הרחוק.

חלפו עברו להן 342 שנה, וביולי 1839 קבוצה של מלחים בריטים התפרעה במקדש סיני באזור קאולון (חלק מהונג קונג של ימינו), והרגה אדם מקומי שניסה לעצור בעדם. התקרית גרמה למחלוקות קשות בין קיסרות סין לממלכה הבריטית, דווקא בתקופה בה נראה היה שהסינים הצליחו לשכנע את האנגלים להפסיק (או לפחות לצמצם) את המסחר באופיום, לאחר שמיליונים מתושבי סין כבר התמכרו. היחסים המשיכו להתדרדר, עד לפריצתה של מלחמת האופיום הראשונה, אשר בסופה הפכה הונג קונג למושבה בריטית כחלק מאמנת ננקינג. אמנת ננקינג הייתה הראשונה ברצף של אמנות אי-שוויוניות שנכפו על סין על ידי מעצמות המערב (ולאחר מכן יפן) במצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. .

14 שנה אחרי מלחמת האופיום הראשונה, הגיע תורם של היפנים לחטוף. בשמיני ליולי 1953 הגיע הקומודור מתיו פרי למפרץ אדו (טוקיו של ימינו) בראשות 4 אניות מסחר\מלחמה אמריקאיות כשבידיו מכתב מנשיא ארה"ב, מילארד פילמור, למשטר היפני. המכתב הכיל את התנאים לפתיחת המסחר בין שתי המדינות. נציגי השוגון היפני הפנו את פרי לנגסאקי, הנמל היחיד ביפן שהיה פתוח באותה עת למסחר מוגבל עם כוחות זרים. פרי התעקש לעגון באדו, תוך תצוגת תכלית של תותחיו, והיפנים השתכנעו לקבל את המכתב. פרי הנחה אותם לקרוא אותו בעיון ואמר שיחזור בתוך שנה ומצפה לקבל תשובה חיובית.

משם המשיך הקומודור פרי לסין, כשבדרכו חזרה ליפן עצר באי פורמוזה, טאיוואן של ימינו. פרי התרשם ממיקומו האסטרטגי (בעיקר כהפרעה לתנועה של ספינות ספרדיות לכיוון קובה והמזרח הרחוק) ויופיו של האי, והמליץ לממשל האמריקאי להכריז עליו ריבונות. האמריקאים ויתרו. כשהגיע פרי בחזרה ליפן הוא חתם על אמנת קנאגווה, שהיוותה קבלה כמעט מוחלטת של התנאים שהוכתבו על ידי ארה"ב וסיימה את מדיניות ה"ארץ הסגורה" של יפן. המפגש המשפיל עם העליונות הצבאית האמריקאית סיים בעצם את משטר השוגון ביפן, והביא לרפורמה כוללת שבסופה עמדה בראשות יפן ממשלה, כשמעליה הקיסר (על פי גרמניה של ביסמארק). תוך חמישים שנה יפן הפכה למעצמה תעשייתית וצבאית בקנה מידה עולמי, והחלה את התפשטותה לתוך אסיה.

אור ל-7 ביולי 1937, כוחות הצבא הקיסרי של יפן בסין הודיעו לכוחות צבא הרפובליקה הסינית (של ה-KMT) על חייל יפני נעדר באזור גשר "מרקו פולו", כ-15 קילומטר מבייג'ין. היפנים ביקשו אישור לבצע חיפוש באחת העיירות בסביבה, ומשנענו בשלילה החלה מתקפה מסיבית על כוחות הצבא הסיני, בקרב הפותח של מלחמת סין-יפן השניה ולמעשה גם של מלחמת העולם השנייה. ההיסטוריונים חלוקים על פרטי התקרית, ותיאוריות מסוימות טוענות שכוחותיו של מאו צה דונג ביימו את התקרית (וחטפו חייל) בכדי לארגן מלחמה כוללת בין אויביהם מבית לאויביהם מבחוץ. איך שלא יהיה, כשנגמרה המלחמה ב-1945, ידם של הקומוניסטים היתה על העליונה. היפנים ליקקו את הפצעים, ואנשי ה-KMT נמלטו לטאיוואן עם הקמתה של הרפובליקה העממית של סין ב-1949.

ביולי 1997, עזב נציג הממלכה הבריטית את הונג קונג, וקבוצות האיים הוחזרה לסין. 10 שנים אחרי, בלוגרים סינים מנהלים דיונים בסוגיית החזרה של הונג קונג. הונג קונג הרי נלקחה מסין הקיסרית, כך שלתת אותה היום לסין הקומוניסטית זה לאו דווקא להחזיר. בנוסף, רוב הסינים אינם יכולים לבקר בהונג קונג, ואינם נהנים מחופש תנועה וביטוי זהה לזה של אחיהם ההונג קונגים, אז ההפרדה עדיין קיימת.

אם מנהיגי ארה"ב היו שועים לעצתו של הקומודור פרי, אולי גם טאיוואן הייתה "חוזרת" בימים אלו לסין, אחרי 155 שנה של שלטון אמריקאי. אבל טאיוואן הרי היא עדיין חלק מסין, כך שהיא כלל לא צריכה לחזור.

אז מי ניצח ומי הפסיד? בואו נסתכל על נתוני התל"ג הלאומי לנפש (GDP PPP):
ארה"ב 44,000$ | יפן 33,100$ | הונג קונג 37,300$ | טאיוואן 29,500$ | פורטוגל19,800$ | סין 7,700$